מעם תחנת המים לתוך טיסה עיוורת

הפיקוח הרשותי מסתיים בשער המפעל.

בעוד תחנות מים מבטיחות "מים נקיים ביותר", הם עוברים לאחר מכן דרך מערכת צינורות המתוגררת באופן שיטתי כנקודת חולשה מרכזית.
על פי תקנות מי השתייה (TrinkwV) וטענות של ספקי מים מוניציפליים חל:

„איכות המים בדוקה ביציאת תחנת המים בהתאם לדרישות החוקיות."

במאמרים אלה ובשני המאמרים הבאים אנחנו עוסקים בזיהום שמי שתייה ספגים בדרכם דרך צינורות ציבוריים.

💧העובדה שתחנות מים רשאיות להכניס למים למטרות חיטוי וגנת מפני קורוזיה של צינורותיהן וסנניהן למעל 90 חומרים כימיים, כבר דנו בכך בערוץ זה בהרחבה.
💧גם הטענה ש"מי שתייה הם המזון המנוקד ביותר בעולם", מאז 2020 נחשבת כמטעה מבחינה משפטית, כאן כבר עסקנו בכך.

💧היום אנחנו מסיימים עוד מיתוס אחד:
מתחנת המים ועד לברז המים שלך עובר מי השתייה דרך רשת צינורות המסועפת לעתים קרובות – לעתים קרובות באורך של 50 קילומטרים ויותר. בדרך זו היא עוברת דרך מיכלים, מנהרות, תחנות לחץ, חיבורים לבתים, צינורות פלדה שחורדים עם משקעי מינרלים, צינורות משופרות עם הסרת חומר והצטברות בוץ, צינורות מקורוזיו עם קרום חיידקי, אבנות חלודה היכולות להשפיע באופן ניכר על הזרימה, וכן סרטי קורוזיה עם בעיות חמצון ברזל, לעתים קרובות בשילוב עם ביופילמים וזיהומים.

בפוסט הבא נסתכל לתוך "עולם התחתון" הזה של צינורות מים טריים ונראה בעזרת מחקרים כיצד:

– קורוזיה יוצרת משקעים,
– מתכות משוחררות,
– גדילת ביופילם מתקדמת
– ושרידי חיטוי מתפרקים, היכולים לשנות את הטעם, הריח והצבע.

להמשך➡️